<h1>מרדכי סימנים ר'—ר"א</h1>
<h2>דף נג:</h2>
כתוב בהלכות גדולות שמותר להושיט ידו תוך כלי מלא מים לרחוץ ומביאין ראיה דאיבעיא לן (זבחים כא.) מהו לקדש ידיו בכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו כו' וכיון דאיבעי להו בכיור דכתיב ביה מיעוטא מכלל דנטילת חולין שרי והא דבעינן כח גברא היינו כשנוטל חוץ לכלי כגון התם ששופך מן הכלי על ידיו אבל כשמושיט ידיו ורוחץ בתוך הכלי איכא כח גברא ושפיר דמי ואי משום מים ראשונים טמאים שמתערבין שם בהא אין לחוש דאיכא למימר מעלה עשו בכלי ומה שהיו רוחצין מן הכיור ומושכין הברזא והמים מקלחין על ידיו היינו כח גברא דמיירי בקלוח ראשון שהיה גדול וכח ראשון הוא אי נמי חוזרין וסותמין הדד בברזא וחוזרין ומושכין כדי שיהא לעולם מכח גברא וכן משפט בני אדם הרוחצים [מכיור] קבוע ומושכין הברזא וחוזרין ומושכין כדי שיהא בא לעולם מכח גברא. וליטול בחפניו וליתן ע"י חבירו אסור כדתנן פרקא קמא דמס' ידים (מ"ב) לא יטול בחפניו ויתן לחבירו ועוד דתנן התם (פ"ב מ"ג) נוטלין ד' או ה' זה בצד זה [או זה ע"ג זה] ובלבד (שידעו) [שירפו] שיבואו בהם המים ותניא (תוספתא פ"ב דידים) הנוטל בחפניו ונותן לחבירו ידיו טמאות כמתחלה שלא נטל מן הכלי לפיכך הנותן מידו אחת על חבירתה אסור וטוב ליזהר לשפוך על שתיהן בבת אחת.
